דבר המורה:

כל אדם צריך ללמוד מוסיקה בשלב מסוים בחיים. במבט לאחור אני רואה שהמוסיקה באה לידי ביטוי בחיי בכל כך הרבה רגעים ובסיטואציות שונות ובכל פעם שהרגשתי את הנגיעה במוסיקה הבנתי כמה היא תרמה לי וכמה נהניתי להיות בכל שלב בו הייתי.

חיי המוסיקליים החלו בגיל 6 בנגינה על פסנתר. כשאתה גדל בבית עם אמא מורה לפסנתר סביר להניח שבשלב מסוים אתה תלמד לנגן על פסנתר. בגיל 12 הגיעו התופים ומאז שני הכלים האלו חיים אצלי בהרמוניה. התובנה העיקרית שלי מכל הזמן שחלף היא שהדבר הכי חשוב הוא ההתמדה והעקביות. בתור מורה לנגינה מעל לעשור נתקלתי בהרבה סוגי תלמידים, גם דרכם קיבלתי הוכחה חותכת כי אלו שהתמידו, לבסוף הגיעו לתוצאות.

פסנתר כולל בתוכו כמעט הכל, יש בו הרמוניה, מלודיה, ריתמיקה והוא כמעט הדבר הכי מפתח שילד יכול להעניק לעצמו. התופים הם מעבר חד לעולם אחר, עולם שעבורי היה פנטזיה במשך כל הילדות. הכלי הזה טומן בתוכו המון עוצמה ודורש אחריות כמעט יותר מכל הנגנים בהרכב, הכלי הזה פשוט מכתיב את הקצב. התופים תמיד חוללו בי סערת רגשות. בתור ילד לא יכולתי שלא לבהות במתופף באירועים ובמופעים, הייתי מהופנט- עד היום.

מיותר לציין כי ככל שאדם נחשף מוקדם יותר לנגינה כך יהיה לו יותר קל, כיוון שלמימד הזמן יש קסם משלו, אבל אסור בשום פנים לוותר על חלום או רצון כי למוסיקה ונגינה אין גיל. מורה שנתקל בתלמיד עם מוטיבציה זה כמו ילד שזכה בצעצוע. זה כל היופי במקצוע הזה, הוא תמיד מלא ברגש.

לימוד תופים חייב להיות תהליך מהנה, לא קיימת דרך אחרת. כל תו שקוראים, כיף לנגן אותו. נגן יכול ליהנות מנגינה טובה עם התלהבות כמו של ילד. לימוד נגינה הוא תהליך מפתח ומאתגר ללא כל ספק וכמו שכבר ציינתי, אם זה היה תלוי בי, כל אחד היה לומד נגינה.

דבר המורה:

למה דווקא תופים? למה דווקא לתופף? כן - נולדים עם החיידק הזה, ואי אפשר להפטר ממנו. את מערכת התופים אני רואה כקורלציה ישירה לחיים, ועוד יותר, לגופנו - הגוף והנשמה. מערכת התופים בנויה כמו שהיא בגלל סיבות שאנחנו לא מודעים אליהם, אך זה נמצא שם כחלק מהבריאה. כן, לא פחות.

בילדותי שאלתי את עצמי למה דווקא ככה, ומה ההיגיון מאחוריה, ואז הבנתי - שהאלמנטים העיקריים, האלמנטים החשובים,שמושכים אותנו, שגורמים למתופף ולמאזין הנאה, התרגשות ,הזדהות עם צליל המערכת, ולהרגיש כאילו התופים "מביעים אותנו" - זהו קודם כל תוף הבס - התוף הגדול שנמצא למטה, קרוב לאדמה, האפר והעפר שמהם אנו ברואים אם תרצו. נותן את התדרים הנמוכים והקאמאיים ביותר, ושכמו הלב שבגופנו אחראי על הדופק, (ה- pulse ), שממשיך לפעום ולפעום, משאיר אותנו בחיים, ונותן לנו את האפשרות לנוע, כך הוא תוף הבס.

לא בכדי זהו התוף שמגלם את השחקן הראשי ברוב סוגי המוזיקה לריקודים. וזהו גם התוף שיכול לחקות את צליל דופק הלב בצורה מושלמת. זה היה האספקט ה"מכני" של האיך.

האלמנט השני הוא מה שנותן לנו את ה"טעם", "הרוח והנשמה (נשימה)", ולזה אחראי ההיי - הט (למי שאינו יודע- שתי המצילות שמונחות זו על גבי זו ושמנוגנת ברגל שמאל) זהו האלמנט הכי דינאמי,הכי נושם, והחלק ועם הכי הרבה פנים במערכת. וכן גם הוא יכול לחקות את השאיפה- נשיפה. כך היא מערכת התופים בשבילי. בתפקיד של מורה לתופים תובנה זאת איתי מאז ותמיד, וכך אני יודע "להבין" את התלמיד, ויודע מה מניע אותו, וכשאני נהנה להעביר תובנה זו לתלמידים אז התגובה תמיד היא - וואלה דיברת במילים את מה שאנו חשים כל הזמן ולא ידענו להסביר.

חווית הנגינה בתופים היא חוויה עצומה בעצם מכל כלי אחר, אנחנו המתופפים קובעים את הכללים ומהלך העניינים, באיך היצירה תעבור אל המאזין מבחינת אווירה, מהירות, וריגוש ,מה שבעצם הופך אותנו - עם המתופפים ל -" עם השולטטטטטט " !

דבר המורה:

גדלתי בבית מוסיקלי. אומנם אף אחד לא ניגן ' אבל מוסיקה נוגנה ללא הפסקה, אבא השמיע ג'ז אחי הגדול מטאל, העוצמה שהייתה לתופים משכה אותי באופן שלא יכולתי להתנגד לה, וככה מצאתי את עצמי בגיל 11 במשרדי הקונסרבטוריון בעפולה קובע פגישה עם המנהל, ללא ידיעת ההורים.

הצעדים הראשונים שלי בעולם המוסיקה נעשו במסגרת קלאסית- וגישה זו השתמרה עד היום- הקפדה על בסיס תיאורתי מוצק, קריאת תווים הקפדה על TIME ואימון עקבי. גישה זו מלווה אותי ברוטינת האימון שלי וזו גם הגישה שאני מחדיר בתלמידי, ללא בסיס טוב ואימון, תוצאות לא יגיעו.
אך לצד זאת חשובה לי ההנאה של התלמיד כי ללא הנאה לתלמיד לא תהייה מוטיבציה לנגן ולהתאמן ולכן תפקידו של המורה הוא למצוא את האמצע, דרך מהנה שתביא לתוצאות.

דבר המורה:

בכל אחד מאיתנו יש לב פועם.
על ידי תרגילים ומתודות שונות - חדשות וקלאסיות, נמצא ביחד את הקצב הפנימי ונלמד לשחרר אותו בשלל דרכים.
השיעורים עוברים בגישה חיובית ומהנה ויקנו לכם כלים לנגן נכון בתופים ולהתפתח הלאה, נכיר את יסודות התיפוף, נעבוד עם שירים וכל מיני דברים מעניינים.
תוכנית לימודים מותאמת לכל תלמיד/ה.

דבר המורה:

מוזיקה וגיטרה הם כל חיי אני, אוכל, שותה ונושם מוזיקה!
כנגן שיש לו את השאיפה להגשמה עצמית ואת הצורך הבלתי נגמר להמשיך ולהתפתח כל הזמן, רכשתי במהלך השנים את הניסיון הגדול בהוראה ויש לי את כל הכלים הנכונים להעביר אותם לתלמידים בצורה הכי מהנה ופתוחה. בנוסף לזה אשמח להעביר לכל תלמיד את האש והמוטיבציה שבוערים בי כל השנים...
אני מרגיש בר מזל שיש לי את התלמידים המדהימים שלי ואני מזמין אותך ואותך להצטרף אליי למסה חוויתי כיפי ומלמד ולאפשר לכם להפוך להיות מי שנועדתם להיות!

דבר המורה:

מוסיקה זה כמו אוויר לנשימה, היא מלווה אותנו במצבים השונים של החיים כל פעם בשינוי אדרת, היא קיימת ברגעים של שמחה, עצב, מוטיבציה וכל מגוון מצבי הרוח. אין ספק שהיא מצרך חיוני לחיים. כמו שאמר הגאון מוילנא שאם לא היה עוסק בחכמת התורה היה עוסק בחכמת המוסיקה - יוצא שיש בה עומק ויצירה אינסופית. הגיטרה היא אחת הכלים הנפוצים כיום שאם משתמשים בה נכון אפשר ליצור ממנה חווית נגינת, סיפוק, אושר ושמחה. זה הופך להיות חלק מהחיים, תבלין טוב שהופך הכל לנעים יותר.

שימו לב נדרשת השקעה - דברים טובים ואמיתיים לא באים בקלות צריך לעמול בשבילם. אך עם הדרכה נכונה בשיעורים, מוטיבציה, אווירה טובה וכמובן אימון ביתי הכל אפשרי ! והתוצאות קרובות לבוא ! בהצלחה לכולם, נתראה בשיעור 🙂

דבר המורה:

לנגן בכלי נגינה זה לתת את הנשמה , להשקיע זמן , מאמץ ורצון.
לנגן בכלי נשיפה , בפילוסופיה שלי זה לתת את הנשמה תרתי משמע. אתה ממש מכניס אוויר שאתה נושם, זאת אומרת נותן את הנשמה והיא זאת שצריכה לשיר דרך הכלי.
לדעתי מי שמתחיל ללמוד לנגן סקסופון או קלרינט, או חליל צד, צריך להיות מוכן להשקיע זמן. אי אפשר לנגן בערך , כמו שאי אפשר לאהוב בערך. זה הכל או כלום. הרי זה מיד מורגש בצליל שאתה מפיק.
אני מאוד אשמח לפגוש תלמידים שישקיעו וישתדלו.
הרי גם זאת תהיה הצלחה של המורה ולא רק של התלמיד. וזה הפרס הכי גדול שאפשר לקבל.